שום תווים לא נפגעו במהלך יצירת פוסט זה

הנה עוד סרטון קומי! בבקשה תחזירו אותו למקום אחרי שאתם מסיימים להשתמש.

What I Did On My Summer Vacation

יצירתיות היא מין דבר חמקמק שכזה. אני מאמינה שכולנו מאמינים שאנחנו יצירתיים, אפילו אם אנחנו טוענים שאנחנו לא. וגם אם אנחנו לא, עדיין אנחנו מעדיפים להאמין שאולי טעינו ובעצם אנחנו כן (קצת כמו להאמין באלוהים). אבל לפעמים היא מתנפלת עלינו בחיים, ללא התראה מוקדמת.

אני? אני בעיקר יצירתית כשאני משועממת או כשאין לי ברירה.

אה, רגע, לא שאלתם?

או. טוב, לא משנה. הנה עוד סרטון!

השיבה – חלק IV

הו, שלום לכם, קוראים עדינים. לא שמעתם ממני כבר זמן מה, זה נכון.

ובכן,

אממ,

הנה אני.

למה נעלמתי, אתם בוודאי שואלים את עצמכם מדי לילה, בעוד דמעה יחידה ומלוחה נוזלת ברכות אל הכרית ומכתימה אותה בעצבכם. ובכן, תחליפו את המצעים, נעלמתי כי אני עושה דברים כאלה (לא למחייה, לנקודות אקדמיות; המחייה שלי דואגת לעצמה). וכי אני מעדיפה אותם על פניכם. כלומר, אה… לא היה לי זמן להשקיע כראוי. אהמ. הו, תסתכלו לשם!

The Things I Write In Class Instead Of Listening

And then publish on the Interweb for no apparent reason.
Here they are! 

* * * * * * *

If I was a little turtle, a cloud wouldn't move slowly in my eyes, and a sunset wouldn't be so fleeting. Each moment would mean something else to me, were I a turtle that notices such things.

* * * * * * *

If I write Haikus
when boredom overcomes me
then my mom won't die.

* * * * * * *

Haikus are for wimps
and poems are for pussies.
Real men write with pain.

היי בלוג.

מה… מה שלומך? עבר די הרבה זמן מאז שנפגשנו פעם אחרונה.
אתה נראה טוב. ממש לא השתנת. לא, באמת. אתה נראה צבעוני כמו אז, כל הלינקים עוד עובדים. שמרת על עצמך. כיף לראות. ממש.
אני? אני בסדר. כן, צבעתי את השיער, אבל לא נראה לי שהרזתי. סתם נראה עם החולצה הזאת.
מה עשיתי עם עצמי מאז? הו. אתה שואל שאלות קשות, בלוג. כלומר, קרו הרבה דברים, אבל גם זה כאילו דבר לא קרה, אתה יודע? וגם מאיפה להתחיל? לא היינו אחד בחיי השנייה כל-כך הרבה זמן, באיזו נקודה חוזרים פתאום? ממשיכים כאילו כלום לא קרה? או שמכריזים על דף חלק ומנסים להכיר מחדש?
בסדר, בסדר, אז אני דרמטית מדי. אבל אתה בטח זוכר את זה עליי. יש דברים שלא משתנים.

בכל מקרה, טוב לראות אותך שוב. באמת. כיף להישטף פתאום בזכרונות העבר, ובכל זאת היה לנו משהו.
אולי… אולי ננסה לשמור על קשר הפעם? נראה אם אנחנו איכשהו מתאימים בחיים החדשים שלנו?
יופי. אני שמחה שאתה גם מרגיש ככה. אז, אה, להתראות, אני מניחה.

אמממ…
בלוג, אני בהיריון.
סתם.
לא באמת נוכל לדעת אם הוא שלך עד אחרי בדיקת הדי.אנ.איי. תביא שערה.

להפסיק לכתוב. מפלט.

לכל ישראלי מצוי יש מסלול חיים די קבוע. בי"ס, צבא, עבודה אחרי צבא, טיול גדול, לימודים, עבודה שואבת נשמה כזו או אחרת, משכנתא, מוות. בין לבין הוא גם יילך לים הרבה, יקטר על הבחירות וייסע כל כמה שנים לנופש בטורקיה או ספרד. סין להרפתקנים במיוחד.

ובעוד אני לא מחבבת במיוחד תבניות, אני לא אפסול אותן על הסף רק מעצם היותן תבניות. ואחרי שצלחתי את הצבא ואפילו את העבודה שאחריו, הגיע זמני לטייל כמה חודשים ולמצוא את עצמי או את אפי, שהחלטתי שבוודאי מסתתרים בגבעות ניו-זילנד וערבות אוסטרליה.

ועל כן שיגוּק יוצא לפגרה.

("מה, אחרי כל אינספור הפוסטים בחודשים האחרונים?" הקול שלי היה שואל, אם הוא לא היה קבור תחת ערמות ריטאלין)

אבל כן, הבלוג ייפגר. וארבעת קוראיי ייאלצו לחכות לשובי או לפוסט מפתיע מהצד השני של העולם, מה שיגיע קודם.
כל הטיול הזה מצד אחד פוגם בהחלטתי לכתוב יותר ולהשקיע, אבל מהצד השני תומך בנחישותי להיות ממוצעת. ובטווח הארוך, אני חושבת שחמישתנו יודעים מה ייראה טוב יותר בבקשה למשכנתא.

להת'!

כתיבה-meta, המפלט האחרון

אומיגאד, נום, לא כתבת פוסט מלא זמן!!

ובכן, כן, קול שבראש שלי. אני מניחה שזה נכון.

מה אנשים יגידו?

מה זאת אומרת?

יכולים להגיד ש… לא יודע, שנגמרו לך הרעיונות או משהו. שאת לא מסוגלת לתחזק בלוג דו-שבועי. שעברת את הגבעה. שהבאר התרוקנה.

איזו גבעה?

את יודעת למה אני מתכוון!

אז מה אתה מנסה להגיד בעצם? שאתה מאוכזב ממני, קול שבראש שלי?

לא, זה… כלומר, לא "מאוכזב". רק… היו לי ציפיות.
חחח
 ולא אלה ששמים על מיטות!

…

אהמ. היו לי ציפיות ואז את… לא עמדת בהן.

אז זו נשמעת שזו אשמתך יותר מאשר אשמתי.

אשמתי?! כולה רציתי שתבדרי אותי על בסיס עתי, הרבה מאוד אנשים מסוגלים לעשות את זה יפה מאוד.

אני לא השפחה שלך, קול. לא הושמתי על הכדור הזה כדי להיות הקוף המרקד שלך. גם לי יש רגשות. גם לי יש תקופות יובש. גם הפרקים שלי דלוקים.

זה נשמע כמו הרבה מילים בשביל להגיד שאת גרועה.

אני שונאת אותך, קול. אני רוצה שתעבור דירה.

אני גם שונא אותך, את הדבר הכי גרוע שקרה לי בחיים.

…

…

אז מה את עושה אח"כ?

צבע היום: אדום

"יומני היקר,

היה לי חרא של יום. כאילו, ברמות.
התחיל בסדר. אני והחבר'ה התעוררנו מוקדם, אחמד ופאדי עברו ובדקו את כולם כרגיל והרגשתי די טוב. מ-7 ו-13 יוצאים מסמרים מכל חור, אבל אני נקי והצבע לא מתקלף ממני. פאדי לפעמים קורא לי 'הבחור שלו'.
ואז נסענו כמה חבר'ה לטיול בג'יפ שוב, כולנו דחוסים ביחד מאחורה. 13 שר עם הרדיו את השיר החדש של שאקירה והיה נחמד. פאדי נהג הפעם כי בפעם שעברה שאחמד נהג ירד גשם והג'יפ נתקע בבוץ והיינו צריכים לחזור הביתה ופאדי התעצבן והשווה את אום-אחמד לבהמה כזו או אחרת.

בכל מקרה, הגענו לקצה של העיר לאיזה שטח פתוח ואחמד ופאדי התחילו להוריד את כולם. פאדי הפיל אותי קצת ודפקתי את הצד באיזה סלע. הוא נורא דאג משום מה, אבל זה רק קצת כאב ולא שברתי משהו אז הוא נרגע.
ואז כולנו עמדנו בשורה ואחמד ופאדי הלכו להביא גפרורים. הנחתי שאחמד פשוט רוצה לעשן שוב פעם (למרות שפאדי נורא מתעצבן כשהוא עושה את זה לידנו. כנראה הוא ממש שונא עישון פאסיבי), אבל אז הוא הדליק לי את התחת!

והיו לי… אממ… כאילו, יצאו קצת… לא ששלטתי בזה או משהו, אבל היו לי המון גזים.
נורא האדמתי. לא היה אכפת לי כ"כ מהחבר'ה, אבל פאדי היה קרוב והוא תמיד נורא רציני ובטח היה מעיר לי שזה לא מנומס או משהו. אבל לפני שהספקתי להשתעל בשביל להסתיר את זה שמתי לב שאני טס בשמיים!

בשמיים, אינשאללה!

וואו, איך הלב ירד לי לתחתונים. כאילו, תערובת הסוכר והאשלגן חנקתי ירדה לבסיס, אבל הבנת למה אני מתכוון.
זה היה די מהיר ועקום (אבל רועש לאללה) וניסיתי לכוון לאיזה שדה רך, אבל לא כל כך עבד לי הקטע של השליטה. והסיח את דעתי איזה קרצייה ברמקולים. למזלי הנחיתה באה די מהר ועברתי את זה.

אבל נחש מה, יומן? בטון זה ממש כואב.
ועכשיו אני מעוך והאנשים כאן לא ידידותיים במיוחד. ואין אפילו שום דבר מעניין בסינמטק היום.
חרא של יום."

ביקורות בארבע מילים

אם גם אתם כמוני, בני הדור החדש, אז גם לכם אין סבלנות. הכול צריך לבוא מהר, עכשיו, בדרישה מיידית, בלחיצת כפתור, ועדיף אלחוטי. מבוגרים יכולים לקרוא לזה הפרעת קשב והתנוונות המוח, אבל אנחנו עסוקים מדי בלהוריד פרקים של Family Guy מכדי להקשיב להם.

והדור החדש כמו הדור החדש, אין לנו זמן גם לשבת ולערוך תחקיר מעמיק על כל הסרטים והסדרות שאנחנו יכולים לצפות בהם. לקרוא תקצירים, לראות טריילרים, לשמוע ביקורות. כל הדברים האלה מבזבזים זמן יקר שיכולנו לבלות בפייסבוק במקום. ועל בסיס התזה הזו קם ועלה אתר The Four Word Film Review, שמספק לקוראיו ביקורות סרטים עד ארבע מילים.

ועל בסיס הביצה הישראלית, שרחוקה מספיק מהאמריקאית כדי שאוכל לגנוב ללא חשש… אה, זאת אומרת, "לעשות מחווה", אני מספקת בשבילכם גרסאות מקומיות:


סרטים
ג'ונו: מקסים ברמה לא חוקית
קלוברפילד: המכשפה מבלייר בהתקפת זעם!
סוויני טוד: טים, בבקשה תפסיק לביים.
כוורת בסרט: סיינפלד היה מצחיק, נכון?
חתונה במהירות מופרזת: ג'ייסון ביגס וג'ינג'ית אחרת
ג'ון רמבו: סבא, אתה מריח נבלה?
לארס והבחורה האמיתית: חומד, יש בך פנצ'ר!
מתים על החיים: החיים מתחילים כשמורגן מקריין
עשרים ושבע שמלות: זה לא סרט ג'יי-לו?


סדרות
הישרדות: כה גרוע… היי, ציצים!
מתי נתנשק: כה גרוע… היי, לסביות!
נולד לרקוד: כה גרוע. צביקה שמן.
בטיפול: אז מה אתה מרגיש?

In Treatment: What are you feeling? (Based on Be'Tipul)

פרוייקט ביפ: איזה כיף, הגיעו פרסומות.
אבודים/גיבורים/נמלטים: וואו, תראו, טוויסט מפתיע!

נשמתי נאכלת באיטיות על ידי שליחת השטן עלי אדמות: אנקדוטה משעשעת

נפל בחלקי העונג המפוקפק לתרגם מספר פרקים מן התוכנית היומית של "אופרה ווינפרי" ומכיוון שבלוגלי היו פזיזים מדי ומשום מה איפשרו הרשמה פתוחה לבלוג לכל דורש – על כן בהיעדר רשותכם אני אקשקש:

אני רוצה לראות את הספיישל של אופרה על תופעת אופרה.
אני רוצה לראות את מצעד הנשים הנואשות, המתלהמות וחסרות עמוד השדרה מצהירות על אהבתן והערצתן העיוורת למלכת הטלוויזיה הבלתי מעורערת. אני רוצה לראות את הלקט מכל 22 העונות של הנשים המייבבות והגברים הרגישים שפולטים קלישאות רגשניות ומכלילות על נישואים/אוכל/גירושים/ילדים/סקס.
אני רוצה לראות את סגמנט "מדריך אופרה לראיון אפקטיבי", שכולל קטיעת המרואיין, נתינת דוגמאות לא קשורות מחייה הפרטיים ושימוש מופרז ולא שפוי במילים "כן" ו"וואו".
אני רוצה לשמוע את חמשת הצעדים (שאוכל לבצע כעת ברגע זה!) שידריכו אותי כיצד להיות אדם שמח ושלם יותר על ידי ביקור באתר Oprah.com ומינוי לעיתון שלה.
אני רוצה לשמוע את השבחים על חוש ההומור הדודתי שלה, את סיפורם של קומיקאים שלמים שביססו את המופע שלהם על בדיחות הסלון השטותיות.
אני רוצה לראות את אופרה מתנפחת למימדי ענק בעוד המונים בונים אליל מוזהב בדמותה ומציבים אותו בכיכר העיר.
אני רוצה לראות אותה מציינת את סוג נייר הטואלט שהיא משתמשת בו ולראות את הנייר הזה ממריא לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.
אני רוצה לראות סגמנט שלם שסוקר את כל הנפילות בבורסה בכל פעם שאופרה מעלה במשקל.
אני רוצה הופעת אורח מיוחדת של אלישיה קיז שרה בסוף התוכנית Nobody Does It Better על רקע הקרדיטים וחיבוק קבוצתי.
אני רוצה לראות מיליוני אנשים שמים ידיים על הראש בבת אחת ברגע שהיא אומרת אחת-שתיים-שלוש מבלי לדעת למה.
אני רוצה לראות במו עיניי את האמריקאים, אותם חברי אומה חלולה מלאת נפיחות וחסרת טעם וריח, לא מבינים את האירוניה בכל הסיפור.

ואני רוצה לראות את התוכנית הזאת בשידור חוזר מדי יום לאחר תוכניות בישול של גיל חובב ובוסטון ליגל.
ואז אדע שהגעתי לגהנום.

"אופרה", בקרוב מדי יום בערוץ HOT3, צפו כעת!